צה”ל כבר לא צבא העם:כמחצית השנתון בגיל גיוס לא מתגייס! – גלובס 12/7/2008

מה הקשר הכלכלי בין גיוס לא שיוויוני לבין גובה שכר הלימוד באוניברסיטאות?

הפתרון הצודק לשכר הלימוד באוניברסיטאות

נכון, אין לסבסד שכר לימוד! אבל אבסורד גדול יותר הוא שכ-50% מהנוער אשר מתגייס מסבסד את השאר ולא מקבל תמורה על שירותו. מה הקשר? מענק שירות בגובה שכר המינימום לחיילי / חיילות החובה יאפשר להם לממן את הלימודים באוניברסיטה ועוד יישאר “עודף”. הלא מתגייסים יעבדו למען הקהילה (שירות לאומי, או אזרחי) בשכר מינימום, וגם להם יהיה מקור ללימודים באוניברסיטה, ועוד לפני גיל 21.

רק כ-50% ממחזור הגיוס (הנוער בגיל 18) מתגייסים לשרת בצה”ל. קשה לראות עתה בצה”ל “צבא העם”, כאשר חציו של העם לא משרת.
במצב זה נוצר עיוות חריף ובלתי הגיוני, שבו חצי משרת שירות חובה ללא תמורה, והחצי השני לא. אילו כל אזרחי / אזרחיות ישראל היו משרתים בצה”ל, לא הייתה כל חשיבות לגובה הפיצוי למתגייסים, כיוון שלא הייתה אפליה. אבל היום המצב פשוט הזוי! המשרת / משרתת, גם מסתכן, גם מתאמץ בתנאי חיים קשים, גם מקדיש 2 – 3 שנים מחייו וגם אינו משתכר.

הפתרון הטריוויאלי הינו מענק כספי על שירות צבאי בגובה שכר המינימום לפחות, לכל המשרתים והמשרתות בצה”ל. כדי שצה”ל לא יהפוך ל”צבא שכיר”, יקבל כל חייל או חיילת מענק שחרור במלוא גובה שכר המינימום, כפול חודשי השירות (גם כיום יש מענק אבל חלקי בלבד). כלומר, חייל ששירת 3 שנים יקבל כ-120,000 ש”ח מענק שחרור. מענק השחרור יאפשר לשלם שכר לימוד מלא, או לפתוח עסק (מוסך, חנות) או כל דבר שירצה בו המשתחרר. נכון, העלות נטו למדינה היא כ-3 מיליארד ש”ח לשנה. אבל מנגד, המדינה תפסיק לחלוטין לסבסד שכר לימוד, משכנתאות, פטור ממיסים וכו’, סכום שיכול להתקרב להיקף מענק השירות.

פיתרון זה, שנותן לנוער המשרת שכר מינימום יאפשר ששכר הלימוד באוניברסיטאות יהיה כלכלי ללא כל סבסוד. אחרת המדינה דורשת שה-50% מהנוער המשרת בצה”ל יסבסד את
ה-50% האחרים ללא כל תמורה. מענק בגובה שכר המינימום למשרתים בצה”ל כמובן שאינו מפלה בין האזרחים. מי שלא משרת בצה”ל יעשה שירות לאומי (או אזרחי) ויעבוד שנתיים בעבודות שהן לטובת הקהילה בשכר מינימום. בדרך זו נעודד שירות לטובת הקהילה לאזרחים הערביים שאינם משרתים בצה”ל (השירות לקהילה יהיה בישובים הערביים, במשטרת התנועה, בכיבוי אש, במד”א, בטיפול בנוער, בשיפור חזות היישוב וכו’).

הבנות הדתיות תוכלנה ללמד בבתי ספר, במתנ”סים, לעבוד בבתי חולים וכו’. המצב שבו רוב התלמידים באוניברסיטאות ובמכללות יהיו מעל גיל 20 לא יצור כל בעיה. נהפוך הוא, תיעלם האפליה שבה המשרתים בצבא מתחילים ללמוד בגיל 20 – 21 ולעומתם, אלה שאינם משרתים מתחילים כבר בגיל 18. שכר המינימום שיקבל הנוער בגין תרומתו לקהילה יפתור גם חלק מהקשיים העומדים בפני הצעירים בתחילת דרכם.

לכן, אין להסכים לפתרון חלקי של העלאת שכר לימוד מבלי לטפל באופן סימולטאני בבעיית העיוות בחלוקת נטל שירות החובה. בשנת ה-60 למדינה, עם עודף במאזן התשלומים, וכמעט
ללא גירעון בתקציב המדינה, ניתן כבר להפסיק לחיות על חשבון בני ה-18. הפחתת המס המתוכננת למעמד הבינוני גבוה תהיה רק לאחר תיקון העוול לצעירים.

בהזדמנות זו אפשר לחשוב גם על מידת ההיגיון בסבסוד הצולב בין סטודנטים למדעי הרוח והחברה לבין סטודנטים למדעי הטבע (שעלות סטודנט שם יקרה הרבה יותר). אם המדינה חושבת, שהיא צריכה סטודנטים במדעי הטבע וחוקרים מעולים (ואני מקווה שכך הוא הדבר), ראוי שהמדינה היא זו שתסבסד סטודנטים מוכשרים לפיזיקה, כימיה וכו’ (כלומר, שכל האזרחים במדינה יממנו, ולא רק הסטודנטים למדעי החברה והרוח).

מדוע סטודנט ל”שירה עברית עתיקה” צריך לממן מעבדה לווירוסים, ואילו כדורגלן צמרת שאינו רוצה ללמוד באוניברסיטה, לא צריך להשתתף במימון? לכן ברור שבשם עיקרון ביטול הסבסוד, חייב להיות שכר לימוד דיפרנציאלי. (עודכן ב-17/07)