ד”ר שיינין מסביר: כך ניחלץ מהמשבר

מצד אחד, הגורו הכלכלי ד”ר יעקב שיינין משוכנע כי מצבו של המשק הישראלי מעולם לא היה טוב יותר. מצד שני הוא שומר לעצמו את הזכות להתחרט (“כשאני אומר שמשהו יקרה בוודאות – אין שום ודאות שזה יקרה”). בראיון מיוחד לעסקים שישי הוא מספר כיצד אנו צריכים לחקות את אובמה, מדוע לא יכהן כשר האוצר של נתניהו ולמה אנחנו צריכים להקשיב לו

טורי מכוניות משתרכים לאורך נתיבי איילון הגשומים, מעלים עשן ואדים לשמיו הקודרים של גוש דן. המסילות שלצידם שוממות מרכבות. בצד, נחל איילון אוגר ברוב יעילות את מי הגשם, המטפטף היישר אל הים. ברקע מתרוממים מגדלים, מנוקדים בעובדים זרים המתרוצצים אנה ואנה. המחשב אומר שעוד כמה מאות ישראלים איבדו את מקום עבודתם.

ד”ר יעקב שיינין יכול לראות מחלון משרדו כמעט את כל הבעיות שחונקות את המשק הישראלי – אבל הוא בוחר לראות את ההזדמנויות. משבר, אמרתם? הזדמנות לקפיצה, אומר הכלכלן הוותיק.

לאן אנחנו הולכים?
“זה בעצם הפרדוקס הכי גדול. אם אני מסתכל על ישראל כאורח מהחלל, אף פעם לא היינו במצב מאקרו-כלכלי טוב כל כך; כל בעיות העבר כבר לא קיימות: אין אינפלציה, הגירעון האדיר נעלם, ממשק עם מכסים הפכנו למשק פתוח, הכלכלה גדלה והגענו ליצוא של 45% מהתוצר”.

“נעלמו כל הפחדים שכלכלת ישראל תתרסק בשל הגלובליזציה – אנחנו הרווחנו ממנה הכי הרבה. אמריקה לא הרוויחה כל כך הרבה, כי הגדול ממילא גדול, אבל הגלובליזציה מאפשרת לקטן להתקרב אל הגדול”.

“מצד שני, לא הפנמנו שהכלכלה שלנו כולה היא בגודל של טעות סטטיסטית בכלכלת ארה”ב: אנחנו 170 מיליארד דולר, הם 14 אלף מיליארד דולר. אם הכלכלן האמריקאי טועה בסדר גודל של כל התוצר הלאומי שלנו, הוא אפילו לא מדווח על זה. כשישראלי מחלק עצות לאמריקאי, הוא דומה לעכבר שלקח טרמפ על דבשת הגמל ואומר לו: תסתכל איזה אבק אנחנו מעלים”.

אם יש יתרון לגודל, להיות קטן זה לא חיסרון?
“זה חיסרון גדול מאוד – וזה היתרון העצום שלנו, כי אתה גמיש הרבה יותר מכלכלה גדולה. כשאתה רואה ספינת מרוץ נוסעת צפונה, אתה לא יודע איפה היא תהיה בעוד 2 דקות; אבל כשאתה רואה מכלית ענקית, אתה יודע בוודאות. המשק הישראלי הוא ספינת מרוץ: אם אתה מכוון אותה נכון, יש לה גמישות ויכולות אדירות. יש מיתון? אז תעשה את השינוי הנכון ותצליח למכור. מצד שני, אם אתה עושה שטויות – אתה חוטף בקיצוניות”.

“מי שחשב ב-3 השנים האחרונות שישראל היא מעצמה כי השקל התחזק, גילה שהגענו ל-3.23 שקלים לדולר, וכך כדאיות היצוא ירדה והיצור המקומי נחלש. כדי לעודד את היצור המקומי, צריך לשמור ששער החליפין לא יירד, דבר שבנק ישראל הבין. הצלחת המדיניות של סטנלי פישר בחודשים האחרונים אינה מוטלת בספק. הוא פעל באופן אפקטיבי, ויש לנו מזל שהוא הנגיד. אני אומר את זה למרות שאני סגן יו”ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל. אני לא מחויב לנגיד, תפקידי אינו לחלק לו מחמאות – וכשהיתה לי ביקורת, אמרתי אותה”.

אז הורדנו את השקל, במה זה עוזר לנו עכשיו?
“עכשיו אסור לתת למשק לשקוע. צריך לעשות כמו ברק אובמה: לדחוף פרויקטים שממילא צריכים להתבצע. בוא נדחוף עכשיו את בניית הרכבת התחתית בתל אביב, אתה הרי יודע שיבנו אותה מתישהו. הזכיין נתקע כי אף בנק לא מוכן לתת לו הלוואה? שהמדינה תיתן ערבות. נכון שזה לא סוכם מראש, ונכון שהרכבת תיסע רק בעוד 5 שנים – אבל לי כאזרח חשוב יותר שיתחילו לבנות, כדי שאנשים יעבדו יותר ויקנו יותר. ככה דוחפים כלכלה, וככה המדינה צריכה לעשות בכל מקום”.
“אתה

יודע שיצטרכו בסוף התפלת מים? אתה יודע שצריך רכבת לירושלים, לאשקלון? בואו נתחיל לעשות את זה. כשהמשק ייצא מהמיתון וידרוש את העובדים האלה, הם כבר יהיו מיומנים ולא מובטלים. חלק גדול מזה אלה פרויקטים חוץ-תקציביים שלא גורמים גירעון, ואף יזם לא יכול לקחת את הרכבת ולברוח. גם אם יש גירעון, אלה הדברים שצריך לעשות. חברות הדירוג? זה לא שהן יתפסו אותנו בבלוף וידרגו אותנו פחות, אלא להפך: אם אתה בונה את העתיד, ידרגו אותך היטב”.

קל להגיד “לבנות עתיד”. מה זה אומר?
“התפוקה לעובד אצלנו היא כ-60% מתפוקת עובד אמריקאי. מה, אנחנו נחותים מבחינה אינטלקטואלית מהאמריקאי הממוצע? אז למה שם התוצר לנפש כפול מבישראל? כי השקיעו שם כפול בציוד ובמכונות. תיקח את ענף הבנייה: בטווח הקצר הקבלן הישראלי לוקח 100 פועלים תאילנדים ונותן להם דליים. האלטרנטיבה היא לקנות עגורן ולהעסיק פועל אחד. העגורן עולה כסף – אבל הוא מחזיר אותו, ואתה עובר לתפוקה מהירה יותר. זה מה שצריך לעשות למשק הישראלי: להפוך אותו לעתיר מכונות ותשתיות וליעיל יותר”.

“יש לישראל חוב של 80% מהתוצר. זה חוב לא קטן, אבל השאלה על מה החוב: אם לקחתי הלוואה כדי להשקיע בדברים הנכונים, אז בזכות הצמיחה אני אוכל להחזיר את החוב. עכשיו זה זמן קריטי: אם נצליח להאיץ את המשק, נוכל להגיע לצמיחה של 6% בשנה ל-20 שנה – וזה שינוי של כל התוואי של כלכלת ישראל”.

בניגוד לרבים מעמיתיו, שיינין נחשב למי שיודע לדבר כלכלה באופן פשוט ובהיר גם לקהל של לא-כלכלנים, ולנקות ממנה את ההסברים המשמימים ואת הביטויים המפחידים. את תהילתו הוא קנה בזכות יכולתו לייצר עמדות ותחזיות ברורות וחד-משמעיות ‏(כמו פרופ’ פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה ב-2008‏), ובעיקר לאחר שחזה את נפילת הבורסה הישראלית בשנות ה-90.

כמו שהוא רגיל מכיתות הכלכלה הדחוסות שלו באוניברסיטת תל אביב, גם בכנס הרצליה האחרון הוא עמד מול מאות אנשים מרותקים, שהיו משועשעים מהדרך שבה הוא מסביר תהליכים כלכליים מורכבים באופן מקורי, קליט וכריזמטי. וזה לא במקרה: “אם אני לא מסוגל להסביר לאדם ממוצע, זה לא בסדר. הרי הפילוסופיה הכלכלית יכולה להיות ברורה, ואתה מאמין לי שאני לא מסדר אותך במתמטיקה, וזה גם לא מעניין אותך באמת”.

זה בדיוק הבלאגן של המאה ה-21: לכל כך הרבה אישים, ארגונים, חברות וממשלות יש כל כך הרבה כסף, כוח ואינטרסים, והכל משתנה במהירות של סיב אופטי. איך אתה יכול להגיד שמשהו יקרה בוודאות?
“כשאני אומר שמשהו יקרה בוודאות – אין שום ודאות במדעי החברה. תמיד אפשר למצוא קונסטלציה שבה זה לא יקרה. אני יוצא מנקודת הנחה שאנשים מבינים את זה. שכשאני אני מסביר תהליך, לא מדובר בחוק פיזיקה שאין בלתו. אני מציג את ההיגיון הכללי, ולא את כל מצבי-הביניים”.

“גם כששולחים טיל לירח לא יודעים בדיוק מה יקרה. במדעי החברה זה פי מיליון, ומצפים ממך להגיד מה יהיה – וזה קשה בכלכלה, כי יש המון פיצולים. כשבא אליך לקוח, הוא רוצה שתגיד לו מה התהליך ההגיוני, לאן הדברים הולכים, ולא ‘יהיה ככה או ככה'”.

“התהליכים היום מתרחשים הרבה יותר מהר, וזה מבטל לחלוטין את היכולת לחזות את הטווח הקצר. תסתכל על וול סטריט בימים האחרונים: יום עולה ויום יורד, אבל מה באמת השתנה מאתמול? שום דבר. בתור כלכלן אני יכול להגיד לך, שתהליך לא נכון בסופו של דבר לא יתקיים”.

“אפשר רק להתווכח על העיתוי. בועה מתפוצצת בסוף. אי אפשר להונות את כל האנשים כל הזמן. זה אומר שהכלכלן צריך להיות הרבה יותר שלם עם הדרך שלו גם אם כל העולם נגדו, כי תהליכים יכולים להימשך שנים. אז העיתוי לא ידוע, אבל אם תלך עם ההיגיון של הכלכלה שלומדים בתואר ראשון – לא תטעה”.

וההיגיון הזה אומר לך שישראל יכולה לצאת מהמיתון לפני העולם?
“בוודאי, הרי לא הפסיקו את הביקוש לתוכנה בעולם. גם אם הביקוש יירד ב-20%, עלינו לשנות משהו כדי למכור יותר. שאר העולם אולי יסבול טיפה יותר, אבל התעשייה הישראלית יכולה דווקא לגדול משמעותית. זה היתרון של הקטן, שיכול לנהוג אחרת מהממוצע – בניגוד לגדול, שלא יכול לנהוג אחרת מהממוצע כי הוא הממוצע. הכל עניין של תוכניות לטווח הארוך בממשלה. צריך לתמרץ השקעה, להפוך את המשק למתוחכם יותר ולאסור לחלוטין שימוש בעובדים זרים, ואני לא מדבר על עובדים סיעודיים”.

אם זה פשוט כל כך, למה האוצר מתנגד?
“אני מכיר את אנשי האוצר, הם מוכשרים ומקצועיים מאוד והם היו התלמידים הטובים ביותר, אבל הוויכוח שיש לי איתם הוא בעצם על הראייה לטווח הארוך יותר. אם אני מתבונן כהיסטוריון, האוצר בעצם איבד שליטה בתקציב באמצע שנות ה-80, בתקופת האינפלציה והגירעון הגבוהים. אמרו אז לאוצר: ‘כדי להציל את המשק בטווח הארוך, צריך להשקיע עכשיו פה ופה ופה’. האוצר זרם עם זה, ובאמת כל השקעה בפני עצמה היתה נכונה – אבל יחד הן הביאו לאובדן השליטה בתקציב המדינה, והמשק הגיע לסכנה של פשיטת רגל. אז הגיעה תוכנית החבילה הכלכלית של ’85, שקיצצה מכל הכיוונים, ייצבה את המשק והחזירה את השליטה בתקציב”.

“מה קרה מאז? הניסיון שנצבר באוצר הפך אותו לגוף שזוכר את 85′ כטראומה הגדולה של ישראל. האוצר אומר: אל תבלבל לי את המוח עם תוכניות לטווח הארוך, כלומר השקעות, אם זה מפר לי את התוכנית לטווח הקצר, כלומר שמירה על הגירעון”.

“זה לא שיש מחלוקת על כך שצריך לתכנן לטווח הארוך, אבל מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. אז אני אומר לאנשי האוצר: בואו נעשה רכבת, זה טוב. אומרים לי: וואלה, שמענו את זה כבר בשנות ה-80, ולכן האוצר נחוש שלא להקריב שום דבר מהטווח הקצר. מבינים שם שצריך רכבת והתפלה – אבל לא מוכנים ללוות כסף ולהגדיל את הגירעון”.

אבל מלחמת החורמה שמנהל האוצר בגירעון הוכיחה את עצמה.
“גם באוצר מבינים שגירעון חד-פעמי אינו רע. אבל הם אומרים: אם נאשר גירעון חד-פעמי ב-2009 ונצא מזה בשלום, יבואו אליך גם ב-2010 ו-2011, והגרירה היא החלק הקשה. למה אמריקה יכולה להיכנס בקלות לגירעון? כי יש שם משטר נשיאותי. אובמה אומר: ‘אני הנשיא, אני קובע היום גירעון של 12% ואבטל אותו עד 2013. למה? כי הוא יודע שהוא יהיה שם גם ב-2013. אבל האוצר אומר: פה יש משטר קואליציוני, ואף אחד במערכת הפוליטית הזו לא יכול להבטיח שהגירעון יישאר זמני”.

אז בסוף גם הבעיה הזו נובעת מהשילוב הישראלי של שיטת משטר דפוקה והיעדר מנהיג.
“בדיוק. אתה חי במשטר הרבה יותר בעייתי מהמשטר האמריקאי, ומצבנו מבחינה זו קשה מאוד. 12% גירעון? האוצר היה מת אם היה שומע את זה. אבל אם היה מי שיבטיח לאוצר שבעוד 4 שנים לא יהיה גירעון, היה על מה לדבר”.

“זה שהאוצר מזהיר – זה התפקיד שלו. אין לי בעיה איתו. אבל פה צריך ראש ממשלה שיתנהג כמו אובמה ויגיד: ‘אני ראש הממשלה, יש לי כסף להשקעות, אין לי כסף לבזבוזים. לא יהיה גירעון לאורך זמן, אנחנו מכניסים את המשק למסלול צמיחה’. הוא היחיד שיכול לעשות את זה בתיאום עם שר האוצר. גם בנימין נתניהו כשר האוצר עשה את התוכנית שלו בתיאום עם ראש הממשלה אריק שרון”.

אז ביבי הוא האיש?
“שחרר אותי מזה”.

המשבר הנוכחי הוא זה שיפיל את ארה”ב לקרשים וישלול ממנה את תואר המעצמה?
“ביולי 2007 גילו את הסאב-פריים. אילו ביולי 2007 הפעיל הממשל האמריקאי את התוכנית שהפעיל בנובמבר 2008, לא היה היום משבר ריאלי. אבל שנה מאוחר יותר, כשבר סטרנס וליהמן ברדרס אינם, המשבר הפיננסי כבר הפך לריאלי. היום כבר אין משבר פיננסי – אף בנק לא יתמוטט יותר, כי ארה”ב לקחה אחריות. אבל אנשים איבדו את האמון בכל, ולכן המשבר יצא מפרופורציה”.

יש לאובמה סיכוי להשיב את הכלכלה האמריקאית למעמדה?
“אני חושב שהתוכנית של אובמה נכונה. אף פעם לא הגדילו את הוצאות הממשל ב-800 מיליארד דולר ונתנו החזרי מס שיביאו לגירעון של 12% מהתוצר. אומרים לכם שזה על חשבון הדורות הבאים, אבל אם לא תעשה כלום – זה לא על חשבון הדורות הבאים? תסכל על המשבר הגדול של 1929: חיכו עד 1945 כדי לפתור אותו. דור שלם נמחק”.

“בסוף איך יצאו מהמיתון? במלחמת העולם השנייה. התקציב האמריקאי הגיע ב-1944-1945 לגירעון של 30% מהתוצר! הם היו בונים צוללת ואיך שגמרו לבנות אותה, זרקו אותה לים. בנו מטוס – ושלחו אותו לאירופה. כך הוציאו את הכלכלה מהמיתון בעזרת הגדלת הביקושים. אז אובמה אומר: במקום צוללת, נבנה גשר ונתלה אותו – זה בטוח יותר טוב מלזרוק אותו לים”.

“אמריקה היא המעצמה שתציל את העולם. כשהיא עושה טעות, היא מנתצת את הטעות ומוכנה לעשות תפנית של 180 מעלות. קח את הדוגמה האחרונה: 150 שנה קיימים בנקי ההשקעות, וכולם חשבו שהם הקטליזטור היעיל של המערכת. אבל הם הגזימו ולקחו מנופים וסיכונים ענקיים, ואתה רואה לאן זה הוביל”.

ב-2008 ראתה ארה”ב שהגולם קם על יוצרו, ומחקה כהרף עין 150 שנה של בנקים להשקעות. אין עוד מדינה מערבית שמסוגלת לעשות את זה. השיא של הדינמיות הזו הוא שלקחו בן לקנייתי והפכו אותו לנשיא. זה אומר ששם הכל יכול להיות. מי שמבכה את ארה”ב לא מבין את עוצמתה”.

למדנו משהו על קפיטליזם? על גבולותיו?
“כולנו למדנו. היה גוי אנגלי שקראו לו קיינס, למדתי אותו – ואז אמרו קיינס פאסה. עזוב, לא צריך כלום: קיימת ‘היד הנעלמה’ – העולם החופשי יעשה בעצמו את המכניזם הכי טוב שיש.

בגלל כל הבעיות שגילינו, מסתבר שאתה דווקא רוצה שהממשלה תדע מתי להתערב כשיש כשלי שוק. גם היד הנעלמה יכולה לפתור את זה בסוף, אפילו אם לא יעשו כלום – אבל בינתיים אנשים סובלים, קופצים מהגגות. התפקיד של הרגולטור הוא לגמור את זה, כי ליד הנעלמה זה לוקח הרבה מאוד זמן. הרגולטור צריך להיות צדיק, ישר וחכם, ולהתערב איפה שצריך”.

“רואים את המחזוריות. עכשיו יבואו אנשי קיינס ויגידו שצריך יותר פיקוח ובירוקרטיה, אז תהיה רגולציה, והרגולטור בהתחלה יהיה אידיאליסט שיעזור ויעשה את הדברים הנכונים – ואז הוא יתחיל להאמין שהוא ואלוהים באותו הגובה, ויגיד לך להגיש כל דבר ב-10 העתקים, וישתלט על כל ניסיון של יוזמה פרטית, ואז יימאס לאנשים ממנו, ויערפו לו את הראש ויגידו שהם רוצים את ‘היד הנעלמה'”.

“יהיו כמה שנים טובות – ואז יבואו הגנבים החדשים, ויהיה ברוך גדול ויביאו את הרגולטור. בוש מסכן, בימיו הכל התפוצץ, ולדעתי הוא בכלל לא אשם בכלום”.