פוטנציאל הגידול בתוצר משילוב המגזר הערבי במשק הוא כ-26 מיליארד שקל בשנה 29/01/2010

“הגדלת ההוצאה לחינוך לתלמידים במערכת החינוך הערבי יכולה לשמש אמצעי מדיניות מרכזי שיאפשר את שילובם הכלכלי של הערבים בכלכלת ישראל”. כך קובע נייר עמדה שהכינו יעקב שיינין, חן הרצוג ורימון רפיח ממודלים כלכליים לקראת כנס הרצליה.

לדבריהם, שיעור ההוצאה לחינוך לתלמיד ברשויות המקומיות הערביות נמוך בכ-45% בהשוואה לממוצע ברשויות המקומיות היהודיות. עיקר הפער נובע מהשקעה נמוכה יותר של הרשויות המקומיות הערביות, שאינן מסוגלות כלכלית, או שסדרי העדיפויות שלהן אחרים. כתוצאה מכך, שיעור הזכאים לבגרות ברמה אוניברסיטאית נמוך בכ-35%.

מסקנת מחברי נייר העמדה היא, כי מנקודת מבט כלכלית של כלל המשק, יש לתקצב באופן ייעודי חינוך לתלמידים במגזר הערבי בהיקף שיביא להשוואה לרמת התקציב הקיימת במגזר הרוב. העלות להשוואת ההוצאה לתלמיד במערכת החינוך הערבי נאמדת בכ-1.2 מיליארד שקל לשנה (כ-3,600 שקל לתלמיד לשנה, עבור כ-325 אלף תלמידים במגזר הערבי).

למה זה כדאי למשק? “פוטנציאל הגידול בתוצר כתוצאה משילובם המלא של הערבים בכלכלת ישראל (השוואת שיעור תעסוקה ושכר לממוצע בקרב אוכלוסיית הרוב) הינו כ-26 מיליארד שקל לשנה”. גם מימוש של 5% מהפוטנציאל יביא לגידול בתוצר בהיקף דומה לתוספת השקעה הנדרשת בחינוך. בהנחה של שיעור מס ממוצע של 20%, איזון תקציבי יושג במצב של מימוש כ-25% מפוטנציאל הגידול בהכנסות הערבים.

מחברי נייר העמדה הוסיפו, כי השקעה בהשכלה הינה מטבעה השקעה ארוכת טווח, והתוצאות של המדיניות המוצעת כאן צפויות לבוא לידי ביטוי כלכלי רק בעוד עשור או שניים. בטווח הקצר והבינוני נדרשים אמצעי מדיניות משלימים. לדוגמה, אפליה מתקנת לעידוד תעסוקת ערבים, אפליה מתקנת במערכת ההשכלה הגבוהה, קורסים להשתלמויות מקצועיות, מרכזי תעסוקה לנשים, שיפור נגישות למרכזי התעסוקה והקטנת מספר העובדים הזרים במשק.

למרות שהחוק אוסר אפליה לרעה של עובד על קרע מוצאו, בין השאר, קובע נייר העמדה, כי אחת מארבע סיבות עיקריות לפערי הכנסה בין ערבים לאוכלוסיית הרוב הוא אפליה לרעה בשכר של ערבים מול יהודים.

“פערי הכנסה בין הערבים לאוכלוסיית הרוב ניתנים לאפיון כמותי באמצעות ארבעה מאפיינים עיקריים. שיעור השתתפות נשים בכח העבודה; פערי שכר בין מועסקים יהודים וערבים בעלי רמת השכלה זהה (איכות השכלה); פערים בשכר הנובעים מרמת השכלה שונה; ושיעור אבטלה גבוה יותר”.

עוד קובע נייר העמדה, כי “פערים ברמת ההשכלה ובאיכות ההשכלה מהווים גורם כלכלי דומיננטי אשר יכול להסביר את פערי ההכנסה והעוני בין הערבים לאוכלוסיית הרוב”. פערי ההשכלה באים לידי ביטוי במספר שנות לימוד ממוצעות. בקרב ערבים בגילאי 25 עד 65 עומד על 10.5 שנים, לעומת 13.9 שנים באוכלוסיית הרוב; שיעור בעלי השכלה אקדמאית בקרב הערבים עומד על 16% לעומת 38% באוכלוסיית הרוב.

פערים באיכות ההשכלה ניתנים לאפיון כמותי באמצעות הישגים נמוכים יותר עבור אותה רמת השכלה בהשוואה לאוכלוסיית הרוב: ציון מיצ”ב (מדדי יעילות וצמיחה בבית הספר) של המיגזר הערבי נמוך בכ-26% מאוכלוסיית הרוב; שיעור הזכאים לבגרות ברמת סף אוניברסיטאית נמוך בכ-35% וציון הפסיכומטרי נמוך בכ-100 נקודות.

רמת ההכנסה למשק בית של האוכלוסייה הערבית, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה בישראל נמוכה בכ-43% בהשוואה להכנסה הממוצעת למשק בית בקרב אוכלוסיית הרוב (כלל האזרחים, ללא ערבים וחרדים).

השילוב בין הכנסה נמוכה למשק בית, ומשקי בית גדולים (5.7 נפשות בהשוואה ל-3.0 בקרב אוכלוסיית הרוב), מביא לכך ששיעור העוני בקרב הערבים עומד על 30% לעומת 10% באוכלוסיית הרוב.

בחינת המאפיינים הכלכליים של המגזר הערבי על פי נתוני הלמ”ס, מצביעה על כך, שככל שגדלה רמת ההשכלה בקרב הערבים, עולה שיעור השתתפות נשים בכח העבודה, גדלה רמת ההכנסה וקטן גודל משק הבית.

מסקנת מחברי נייר העמדה היא, כי העלאת רמת ואיכות ההשכלה של הערבים הינה גורם דומיננטי שיאפשר שילוב כלכלי של הערבים בכלכלת ישראל, וצמצום פערי ההכנסה והעוני ביחס לאוכלוסיית הרוב. לדבריהם, קיים קשר ברור בין היקף ההשקעה לתלמיד במערכת החינוך בישראל, לבין רמת ההשכלה במונחי שיעור מסיימי בגרות ברמה אוניברסיטאית.